שמאטע

ליידי געגע- קאמפ/ טראש/ פופ?

ליידי געגע היא השגרירה המוצלחת ביותר של גישת הקאמפ היום  אני לא מתכוונת למוזיקה שלה, המוזיקה שלה בכלל לא חשובה. השירים שלה הם כמו קו ביגוד שמייצר כוכב פופ, הם דרך להפוך מותג למוצר. המותג- ליידי געגע- הוא מותג אדיר שיש לו השלכות תרבותיות מרחיקות לכת. געגע היא לא אשה שמנסה להיות כוכבת פופ, היא אדם שמשתעשע עם ההגדרות התרבותיות של אופנה יופי ומיניות.

אצל ליידי געגע הכל מוגזם, הטרנד של כריות כתפיים הפך אצלה לתלבושות בעלות קו כתפיים של מגיני פוטבול, השיער שלה עצום, היא חובשת פאות, מדביקה על פניה פנינים ומעצבת את שיערה בצורת שפופרת של טלפון. הסגנון שלה תיאטרלי וגרוטסקי. היא מאמצת את השפה המוגזמת משעשעת של דראג קווין- חיקוי של סמל נשיות עד שבשלב מסוים הופיעו שמועות שהיא גבר. יש הטוענים שמערך השיווק שלה הוא זה שהפיץ אותן.

לפי ויקיפדיה קאמפ   היא גישה   אסתטית   פוסטמודרניסטית   שהופיעה בשנות ה-60   בארצות הברית  , שלפיה ניתן לזהות   יופי   אירוני   אנין בתופעות  אופנתיות הלוקות בחוסר טעם קיצוני או בביטויים מובהקים של פרובינציאליות וכיעור.. קאמפ משקף אסתטיקה של המלאכותי והסינתטי, המשועתק בייצור המוני

קאמפ הוא בעצם מתיחה של גבולות הז’אנר. הוא סרטי טראש, ביגוד זרחני ומחזות זמר שמוצגים בברודווי. קאמפ הוא מלוקק וצעקני, הוא דראג קווינס וכוכבניות פופ מתקתקות. קאמפ הופך לקאמפ כשהוא הולך צעד אחד מעבר לגבול, מעבר לז’אנר  והופך למוגזם. יותר מכל הוא כיף משעשע.

קאמפ יוחס תמיד לתרבות ההומוסקסואלית והקווירית. כשאתה קוויר,  המין הביולוגי שלך, ההגדרה העצמית  והמשיכה המינית שלך חורגים מהמשוואה הדתית שמרנית כמו גבר+אשה= אהבה, חתונה, התרבות. הקוויריות מותחת  אותך מעבר לגבולות הז’אנר ומציבה אותך בעולם שהוא צלחת פטרי לקאמפ.

הופעת הדראג קווין היא חריגה מגבולות הז’אנר של הנשיות, היא חיקוי של נשיות, נשיות מוגזמת שמאבדת כל קשר למקור והופכת להדמיה תרבותית של מה שאשה אמורה להיות לפי תרבות הצריכה והפופ. דראג קווין הוא לא גבר שמנסה להיות אשה, הוא גבר שמשתעשע עם ההגדרות התרבותיות של הנשיות.

יש שיגידו שקאמפ הוא קיטש וטעם רע, זבל זול, שעשוע להמונים שמתהדר ביומרות מתוחכמות. שקאמפ הוא דרך לתרץ טעם רע. אני מסרבת להתבונן כך על העולם. שיער צבוע ורוד הופך אותו ליותר עליז, גם אם הוא  נועד לפרסם מסטיקים וקונדומים. טעם רע וקיטש תמיד יהיו פה, אפשר להפוך אותם לסמלים של תרבות קפיטליסטית רדודה ואפשר לדון בהם במונחים של אסתטיקה ופוליטיקה, וכמובן אפשר תמיד להתחפש לסידני לאופר ולצאת לרקוד. כך או כך קאמפ היא תופעה מרתקת.

אומרים שליידי געגע היא חשפנית לשעבר, שהיא למדה בבתי ספר לאומניות וכותבת את שיריה בעצמה, ואומרים שהיא פשוט בובה שמפיק עיצב ומוכר להמונים. זה לא משנה.

 כך או כך ליידי געגע משדרת מיניות מוגזמת, כל כך מוגזמת שהיא אפילו לא סקסית. היא מדברת בראיונות על סקס וזיונים ומנסה להציג תדמית של סופר-טארט אבל כשמאחדים את כל המשתנים מתקבלת זנזונת מהחלל החיצון.

פולניות צבעוניות

הפולניות בורשה אוהבות צבע. העיר אפרורית וקרה, הכיעור סובייטי ומנוכר ורק נערות וורשה הנאוות מצילות את העיר מתרדמת ויזואלית. פולין תמיד הצטיינה באומנים גרפיים מצויינים ולאחרונה, בזכות השקעה ותקציבים מרובים, החלה לבלוט גם בתחום האומנות. אחרי ביקור בפריז, העיר בה כל הנשים לובשות שחורים , ורשה נראתה לי כמו עיר של בחורות לעניין.

סמן הצבע לא מעיד רק על אופנה וטרנדים, הוא ביטוי של תרבות והלך רוח. באנגליה רווית הפרחות השתויות והקומדיות האירוניות תמצאו המון הומור בבגדים, מספיק ביקור בטופ שופ כדי להבחין בו. בפריז הרגשתי כמו שלט ניאון כי העזתי ללבוש בגדים שחרגו מגווני השחור/אפור/חאקי. הברים בפריז, בהתאם, לא שוקקים כמו בלונדון.

 לבוש אלגנטי מייצג איפוק, שמרנות, והליכה בעקבות החוקים. מקום בו כולם לובשים שחור הוא מקום של מסיבות קוקטייל ושמוזינג. המסיבה האמיתית מתרחשת במקום בו מעיזים להעיז. תראו את תל אביב, מעולם לא היינו ידועים באיפוק והאלגנטיות שלנו אבל תמיד ידענו להרים מסיבה טובה.

צבע בעיר אפרורית כמו ורשה הוא יותר מתעוזה, הוא הכרזת מלחמה על כל מה שמדכא, גשום וקריר. הוא מסרב לתת למזג האוויר להכתיב את הלך הרוח. הוא צבע דווקא. אם נשות פריז מתלבשת באיפוק כדי כדי לא להסיח את הדעת מהאלגנטיות של העיר, נשות וורשה משעשעות אותנו בצעיפים פולנים מסורתיים וצבעים לא שגרתיים, מסיחות דעתנו מההיסטוריה הדכאנית שלה.

    הנשים הרבגוניות צולמו בקמפוס אוניברסיטת וורשה. הבחור צולם בבר הנהדר 

Przekaski Zakaski

בו אקדמאים, חסרי בית ואנשי עסקים שותים יחד בירה ואוכלים דג מלוח

Comments

החיים לא קלים בכפר

אני שונאת תל אביבים שלא יוצאים מתל אביב או שמעידים על עצמם ככאלה, שאומרים “אני צריך דרכון כדי להגיע לדיזנגוף צפון”. אני לא באמת שונאת אותם כי רבים מחברי הם כאלה. אני בזה להם, בוז קטן ושקט. הם קוראים ספרים, משכילים ומחשיבים עצמם אנשי העולם הגדול. הם יקפצו לפריז או לברצלונה, יטוסו להודו ויסיירו בהרים עד שיאזול החמצן בריאותיהם. הם ישוטטו ברחובות ניו יורק בלי הבחנה בין צפון ודרום. הם אפילו יטיילו יום שלם בסנטרל פארק. אבל הירקון? הצחקתם אותם.

זוהי גישה שנטועה בה פרנויה מהפרברים והספר, פרנויה שאני מבינה היטב. אם תל אביב מצטיינת בתכונות של עיר גדולה: סואנת, ליברלית, בוהמית ואינטלקטואלית, אז הפרברים שלה משתרעים עמוק בערכי הבורגנות והבוז לכל מה שפלצני, שמאלני או שונה.  בכל עיר גדולה (במונחים ישראלים)  תוכלו למצוא את “תל אביב” גם בחיפה וגם בירושלים.

 לשתי הערים האלה חן מיוחד וליברלי שונה משל העיר המרכזית והלחה. לשתיהן ברים, בתי קפה , מועדונים ותיאטראות. באף בית קפה ביפו לא תמצאו את דו הקיום הנינוח שברחוב מסדה בחיפה, באף סיבוב ברים בתל אביב לא יהיה הקסם והיופי של ירושלים. נכון שיחסית יש מעט מוסדות אורבניים, אבל גם תל אביב היא כפר פרוביציאלי ליד עיר מזרח אירופאית כמו ורשה. 

התל אביבים הם אנשים של הרגלים: בית קפה קבוע, בר קבוע, אזור חיוג קבוע. מעניין שדווקא עיר שחושבת על עצמה כקוסמופוליטית מגדלת יצורי נוחות ונחמה שמתחפרים עמוק בתוך הכיעור האפרורי והבריזה הדלה ולא מוכנים להחליף אותם בכמה שעות של הרפתקה. העיר הקוסמופוליטית האמיתית היא ירושלים, יש בה אכסניות זולות, בליל שפות שמציפות את הרחוב, ברים של מרגלים בבתי מלון יוקרתיים והמון תיירים ודיירים זמניים.

לא רק הערים שוות יציאה מגבולות גוש דן, גם הטבע, כן טבע. ולא חייבים לנעול קרוקס או מגפי הליכה בשביל יציאה קטנה מהעיר. אפשר לנסוע לאבו גוש, חצי שעה מתל אביב, ומאחורי הישוב לגלות הרים ונפלאות. על הר הרוח למשל, יש מחלבה קטנה ומשובחת, עדרי עיזים ומסלול עם תצפית נהדרת. אפשר לוותר על החומוס באבו גוש וההיתקלות בעמך ישראל שכל כך מלחיץ את התל-אביבי המסתגר, ולשתות יוגורט מלכותי בין כלבי רועים ואדמת טרה רוסה חמימה.

לא לכולם יש רכב , למעשה רכב בעיר הוא די מיותר, בשביל זה המציאו את הרכבת שמאפשרת קפיצה קטנה לזכרון, או אפילו (הזוועה!) לבאר שבע. אם יש דבר שמזכיר עיירת קולג’ אמריקאית אלה ההורמונים שמשתוללים בעשרות ברים הבארשבעיים ברובע הסטודנטים. אז מה אם הפסקול מעודכן ל98, מבטיחה לכם שבאמריקה זה יותר גרוע.  לאנשי העיר הפרנואידים ביותר אני ממליצה להיעזר בדמיון מודרך. הרכבת היא בעצם תחתית עירונית שמובילה אותך לרובע אחר בעיר. הרי המרחק בין חיפה לתל אביב זהה לזה שבין ברוקלין למנהטן.

לא יעזור כלום אני יודעת, לא משנה כמה אבטיח שנחמד שם בחוץ, הם לא ישתכנעו. הדרך היחידה היא להגיע עם הרכב עד לפתח הבניין המתפורר שלהם, לספר להם שנוסעים ליפו ואז לחטוף אותם. עדיף לאזור עם אספלט, יש סיכוי שאחרת לא יעזו להוציא את כף רגלם מהרכב. 

צילומים: אסנת סקובלינסקי, כל הזכויות שמורות

10 Comments